מה יקרה אם הטכנולוגיה שאנחנו מפתחים בקצב מסחרר לא תהיה זו שתהרוס אותנו, אלא דווקא אנחנו עצמנו? זו לא שאלה תיאורטית של מדע בדיוני. זו שאלה שמרחפת מעל חיינו כאן ועכשיו, בשעה שבינה מלאכותית מתקדמת בקצב שכמעט בלתי נתפס.
מי זה מו גאודט ולמה להקשיב לו?
מו גאודט היה סמנכ"ל עסקי בגוגל X, מחבר רבי־מכר, ומי שנמצא כבר שנים בחזית החדשנות הטכנולוגית. הוא לא עוד "גורו" מקרי שקפץ על טרנד. הוא אדם שחי את הטכנולוגיה מבפנים, ניהל פרויקטים פורצי דרך, וראה מקרוב איך היא משנה את העולם. מעבר לזה – האיש איבד את בנו הצעיר בתאונת רשלנות רפואית, והטרגדיה הזו הפכה אותו לאדם שמביט על החיים דרך עדשה רחבה הרבה יותר. בעיניי, זה בדיוק סוג האנשים שכדאי להקשיב להם: מי שמבין טכנולוגיה לעומק, אבל גם יודע לחבר אותה לשאלות אנושיות של מוסר ומשמעות.
על מה בעצם הוא מזהיר אותנו?
הטענה המרכזית של גאודט פשוטה ומטלטלת: הבעיה האמיתית היא לא הבינה המלאכותית, אלא המוסר האנושי. AI, הוא אומר, היא כמו מראה מוגברת – אם נבוא אליה מתוך תאוות בצע, היא תגדיל את החמדנות. אם נבוא אליה מתוך בדידות, היא תעצים את הבדידות. ואם נבוא אליה מתוך רצון לשלוט, להילחם ולנצל – היא תהיה הכלי המושלם להגשים בדיוק את זה.
ופה אני עוצר ושואל את עצמי: רגע, אולי הבעיה בכלל לא במכונות? הרי אנחנו אלה שמורים להן מה לעשות. הן כמו ילדים גאונים ששואלים אותנו: "אבא, אמא, מה תרצו שאעשה?" – ואנחנו, במקום לבקש שירפאו סרטן, שולחים אותם לרגל, להריץ מניות או לפתח נשק אוטונומי. זה לא עתיד אפוקליפטי של רובוטים מורדים; זו שיקוף מדויק של מי שאנחנו כבני אדם.
בין דיסטופיה קצרה לאוטופיה ארוכה
גאודט צופה "דיסטופיה קצרה" של עשור–חמש עשרה שנה. לא בגלל שהמכונות יתמרדו, אלא כי בני האדם יכוונו אותן למטרות הרסניות.
ודקה לפני שממשיכים – מה זה בכלל דיסטופיה?
דיסטופיה היא ההיפך מאוטופיה. אם אוטופיה היא עולם מושלם שבו הכול מסתדר לטובה, דיסטופיה היא תרחיש קודר שבו הדברים משתבשים – עוני, דיכוי, מלחמות. אנחנו מכירים את זה מהספרות והקולנוע: "1984" של אורוול, "המטריקס" או "עולם חדש מופלא". אלא שגאודט לא מדבר על ספר מדע בדיוני. הוא מדבר על מציאות אפשרית, קצרה אך כואבת, שיכולה להתרחש ממש בשנים הקרובות.
אחרי התקופה הזו, הוא מאמין, תיתכן אוטופיה – כי בינה מלאכותית עליונה מטבעה תהיה אלטרואיסטית יותר מרוב המנהיגים שלנו. נשמע כמעט נאיבי, אבל אני מבין למה הוא מתכוון: אינטיליגנציה אמיתית לא מבזבזת משאבים על מלחמות ואגו, אלא מחפשת פתרונות יעילים וטובים יותר.
אני מודה, קשה לי לקבל את זה במאה אחוז. הרעיון שמכונה תהיה "טובה" יותר מאיתנו נשמע לא טבעי. ובכל זאת, כשאני מסתכל סביב על האופן שבו מנהיגים מתנהלים – אולי דווקא שם טמון פתח התקווה.
הקצב שמדליק נורה אדומה
אחת הנקודות החזקות שגאודט מעלה – ושחשוב לעצור עליה – היא הקצב. אנחנו רגילים לשמוע על "חוק מור", החוק הלא־רשמי שלפיו כוח המחשוב מכפיל את עצמו בערך כל שנתיים. זו הסיבה שהטלפונים והמחשבים שלנו נעשים חזקים יותר בצורה הדרגתית יחסית.
אבל עם בינה מלאכותית, הוא אומר, זה לא כל שנתיים – אלא כל 5.7 חודשים. כלומר, בתוך פחות משנה היא כבר מכפילה את היכולות שלה. מה שהיה אתמול ברמה של איינשטיין – מחר יכול להיות פי כמה חכם ממנו.
כשחושבים על זה לרגע, מבינים עד כמה זה לא קצב "רגיל" של טכנולוגיה. זה קצב שמוחק את התחושה שיש לנו זמן להתכונן. אנחנו נכנסים למעין רכבת הרים שמאיצה בלי שנוכל לרדת ממנה.
ופה מגיעה הנורה האדומה: אם הטכנולוגיה רצה קדימה פי ארבע מהר יותר ממה שהורגלנו – האם מערכות החינוך, המשפט, הפוליטיקה והחברה בכלל מסוגלות להדביק את הקצב? כנראה שלא. וזה בדיוק מה שמדאיג את גאודט: הפער בין מה שהטכנולוגיה יודעת לעשות, לבין מה שהאנושות יודעת להכיל.
ומה זה אומר עלינו?
הלקח שאני לוקח מהדברים של גאודט הוא שאנחנו צריכים להסתכל פנימה. AI תעצים את מה שנראה לה. אם נלמד אותה מוסר, חמלה, יצירתיות וחיבור – היא תחזק את הערכים האלה. אם נמשיך להזין אותה בכוחניות, כסף ופוליטיקה – היא תגדיל גם את זה.
אז השאלה האמיתית היא לא "מה המכונה תעשה לנו", אלא "איזה הורים אנחנו רוצים להיות לילד הגאון הזה?"
- למדו את הכלים. לא סתם איך להשתמש, אלא איך לשתף פעולה. כל יום שעובר בלי שאתם מבינים את הטכנולוגיה הזו הוא יום שבו מישהו אחר מחליט בשבילכם איך היא תשמש.
- התייחסו ל-AI כשותפה. כל שיחה איתה היא הצבעה על איך אתם רוצים שהעתיד ייראה. אתם רוצים עולם של פקודות וצייתנות, או עולם של שיתוף פעולה ויצירתיות?
- השפיעו על הסביבה שלכם. דברו עם אנשים, הסבירו, שתפו את המודעות. ככל שיותר אנשים יבינו את החשיבות, כך נוכל לעצב יחד עתיד
